סיפור חייה של ד”ר אריקה לנדאו ז”ל
מייסדת ומנהלת המכון לקידום נוער ליצירתיות ומצויינות
ד”ר אריקה לנדאו נולדה בעיר צ’רנוביץ ברומניה, להורים רוזה ואוסקר שכנר.
יהודי צ’רנוביץ היוו את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר. בבית שכנר, כמו במשפחות יהודיות אחרות, דיברו גרמנית – שריד לתרבות האוסטרית. אבל אריקה ואחותה הבכורה, לילי, למדו גם אנגלית וצרפתית, בלט ומוזיקה. האם גידלה את בנותיה בעזרת מטפלת ומשרתים, אך העניקה להן חום ולימדה אותן שליצירתיות אין גבולות. אריקה גדלה בחינוך ביתי, מה שהגן עליה מהאנטישמיות ואיפשר את פיתוח הדימיון. אריקה הקטנה הפליאה לנגן בפסנתר ונחשבה ל”ילדת פלא”.
ואולם, הפלישה הרוסית לעיר ב-1940 קטעה את ילדותה המאושרת, יחד עם צלילי המוסיקה. המשפחה נמלטה למסתור, כדי למנוע את הגירוש לסיביר, ויצאה מן המחבוא כשהנאצים “שחררו” את העיר ביולי 1941 ואריקה ומשפחתה נשלחו למחנות הריכוז. רק שם, במחנות, פגשה לראשונה יהודים דתיים. השירים החסידיים ששמעה מהם ברכבת, בדרך למחנה, התנגנו בתוכה כשאולצה לחפור לעצמה את הקבר.
ארבע שנים של רעב, מחלות, סבל והשפלה במחנות, הטביעו את חותמן בנפשה הרכה. את המשקע הכבד של השנאה, הבושה והסבל, הקיים אצל ניצולי השואה הפכה אריקה – במדינה שהחזירה לה את צלם האנוש – למנוף יצירתי אדיר. במקום לחטט בעבר, לחפש לשווא סיבות ולשאול: “למה זה קרה לי?”, החלה לשאול את עצמה: “מה אני יכולה לעשות עם זה?”. הפניית השאלה לקראת העתיד שיחררה אותה (כפי שתיארה זאת בספרה “לתת משמעות”).
את הישגיה, אמרה אריקה, היא חבה לדרך בה התמודדה עם טראומות השואה. עצם הישרדותה חייב אותה ללמוד, להתפתח, לרכוש ידע, ולהנחיל אותו גם לאחרים – במסגרת המפעל הגדול והחלוצי שיסדה לטיפוח יצירתיות ומחוננות ב”מכון לקידום נוער שוחר אומנות ומדע” (שם המכון בתחילה).
אוסקר, אביה של אריקה, נהרג אחרי השחרור מהמחנות ואריקה הגיעה ארצה עם אמה החולה ביולי 1948 – אחרי שהות של שבעה חודשים במחנה אנגלי בקפריסין לעולים בלתי-לגאליים.
כדי לפרנס את אמה ואת עצמה, החלה הנערה לעבוד כפועלת ייצור במפעל לטקסטיל. בבקרים, בתור לאוטובוס, התחיל הרומן עם מנהל המפעל, שלומי, ממוצא צ’כי, שלחם בצבא אנגלי-צ’כי במשך כל המלחמה. בהיותה בת 17 וחצי נישאה לו.
בזכות שלומי, בעלה, למדה אריקה שאהבה יכולה להמיס את השנאה.
ב-1960 נרשמה ללימודים באוניברסיטת תל-אביב. אריקה בחרה ללמוד פסיכולוגיה בניסיון להבין את הרוע האנושי, וכדי לנסות להתמודד עם תחושת האשמה של ניצולי השואה. כמקצוע נוסף בחרה בתולדות האמנות, כמחווה וחובה להיסטוריון אמנות קשיש שהכירה במחנות הריכוז. שם, לאור עששית שמן פרימיטיבית וחרף הרעב והמוות סביב, נתן לה את שיעוריה הראשונים בתולדות האמנות. הוא הראה לאריקה הקטנה והרעבה הדפס עלוב של בוטיצ’לי – יהודיה אוחזת בראשו הכרות של הולופרנס – ואמר: “את רואה? תמיד היו ילדות יהודיות שסבלו ושרדו”. הילדה אכן שרדה, וב-1965 כבר נסעה לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה של היצירתיות.
היה זה מרטין בובר שיעץ לה לכתוב את התיזה בנושא הפסיכולוגיה של היצירתיות במינכן, בשפת אמה, וכחלק מהמאבק בעברה: ” את שונאת המון ללא פנים”, אמר לה. “עליך לנסוע לגרמניה כדי לשנוא פנים בתוך ההמון”. וכך היה. הדוקטורט פורסם כספר הראשון בנושא זה באירופה ותורגם לשפות רבות. הספר העברי הראשון שלה על יצירתיות פורסם ב-1973.
אריקה לנדאו חזרה ארצה ב-1968 , הקימה את המחלקה לחינוך במוזיאון הארץ, והחלה לעבוד עם מבוגרים כפסיכותרפויטית ועם ילדים בפיתוח יצירתיות. מן המבוגרים למדה מה לשמר אצל הילדים, ומן הילדים למדה מה להחיות אצל המבוגרים.
ההתחלה הייתה קשה. שנים נדדה אריקה לנדאו ממועצה פדגוגית אחת לשנייה, בניסיון לשכנע את משרד החינוך ביתרונות המסגרת שיצרה. אך עקשנותה השתלמה. בזכות אריקה לנדאו השתנתה בארץ ההתייחסות לילדים מוכשרים – כשמפריעים בשיעורים מתוך שעמום לא נחשבים בהכרח למופרעים ושילד מפריע – אינו בהכרח מופרע. בשנת 1970 הניחה אריקה את היסוד למפעל חייה, הקמת המכון לקידום נוער שוחר אמנות ומדע (היום מכון אריקה לנדאו לפיתוח יצירתיות ומצויינות). במכון שהקימה, טיפחה אריקה לנדאו כארבעים אלף ילדים מוכשרים בגילאי 5-15.
בעזרת המכון הבין-תחומי שהקימה לומדים הילדים המחוננים להשתלב במסגרת, מקבלים חוגי העשרה מגוונים לפי התעניינותם וצרכיהם ומפתחים את כל היבטי אישיותם באופן הוליסטי – אינטלקטואלי, רגשי וחברתי. בילדים המוכשרים של היום רואה אריקה לנדאו את מובילי המדינה של המחר, ושמה דגש מיוחד על טיפוח מעורבות ומנהיגות.
המכון הפעיל לאורך השנים גם פרויקטים חברתיים-חינוכיים בקרב ילדי עולים ובשכונות שנחשבו “קשות” מבחינה סוציו אקונומית. התוצאות היו מרשימות ובעקבות ההצלחה הורחבה הפעילות באזור המרכז.
כפסיכותרפויטית, שעבדה עם מבוגרים שאיבדו את דרכם, הגיעה אריקה לתובנה המדריכה אותה בעבודה עם ילדים מחוננים: היא מצאה שמקור ההפרעה אצל המבוגר טמון לא פעם בפוטנציאל היצירתיות הלא ממומש שלו, שהודחק והוזנח בתקופת ילדותו.
במכון לטיפוח נוער מוכשר עסקה אריקה לא רק באינטליגנציה של הילד, אלא במכלול אישיותו המלאה: לא רק בכישרונותיו הגלויים, אלא גם בגילוי הפוטנציאל החבוי בו. מטרתה אינה להקנות ידע בלבד, אלא לפתח בשלות רגשית ולעודד את תחושת השייכות החברתית. בילדים “שלה” ראתה אריקה לנדאו אוצר טבע לאומי. באופן זה מעשיר טיפוחם הרגשי, היצירתי, הסביבתי והאינטלקטואלי את המשאבים האנושיים העתידיים של המדינה.
דר’ אריקה לנדאו נחשבת לסמכות בינלאומית בחינוך, עתידנות ויצירתיות. היא שימשה יועצת מטעם אונסק”ו בהקמת מסגרות למחוננים בעולם, ומודל פעילותו של המכון אומץ גם בהונגריה, גרמניה, צ’ילה, ברזיל, דרום קוריאה, ספרד, ועוד.
אריקה לנדאו היתה חברה באקדמיה העולמית לאומנויות ומדעים, יסדה והייתה מזכ”ל האגודה לחקר העתידנות בארץ, בין מקימי האגודה לטיפול בעזרת אמנות, היתה מעורבת בעריכת פרסומים מדעיים שונים בעולם, חברה באיגוד הפסיכולוגים הארצי והבינלאומי ובאיגוד הבינלאומי לפתרון קונפליקטים. בנוסף, לימדה בחוג לפסיכותרפיה בביה”ס לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב. בכתביה והרצאותיה עובר כחוט השני המסר העיקרי של אישיותה: יצירתיות, אחריות, אהבת אדם והארץ ותרומה לחברה.
בשנת ה-60 לישראל זכתה ד”ר לנדאו בכבוד להיות אחת ממדליקות המשואות.
בשנת 2012 זכתה אריקה בשני פרסים על מפעל חייה: פרס מטעם הסתדרות המורים שהוענק לה בכנס החינוך השנתי, ובמעמד מזכ”ל ההסתדרות, ראש העיר תל אביב-יפו ויותר מאלף מורים.
ובסמוך לכך, בחודש יולי אותה שנה, זכתה אריקה בפרס הוקרה מיוחד, בכנס בינלאומי שנושאו מצוינות בחינוך, אשר ערך המכון הישראלי למצוינות בחינוך בירושלים.
בין פרסומיה הרבים הספרים:
יצירתיות גומא, תל-אביב ,1973
אבא מת, או מול חווית המוות, ציורים שמואל בק, 1974, צ’ריקובר, תל-אביב
האומץ להיות מוכשר , 1990, 2002, דביר, תל-אביב
לדעת את ילדך, מבוא, עורכת מדעית של הספר בעברית, 1991 – 1992.
בשלות נפשית. משכל, ספרי חמד-ידיעות אחרונות, תל-אביב ,1997
ילדך: חוויה ואינטליגנציה, 1998, הקדמה וייעוץ מדעי. דניאלה דינור, הוצאת הקיבוץ המאוחד תל אביב
לתת משמעות, 2000, הקיבוץ המאוחד-דניאלה דינור, תל-אביב
ד”ר לנדאו נפטרה ב- 5.8.2013. בשנות עשייתה הרבות העבירה את תורתה החינוכית לאלפי תלמידים ובוגרים שלמדו ועודם לומדים במכון, אשר ממשיך ומקיים ללא הרף את הפעילות והעשייה היצירתית.